לפני חמש עשרה שנים היא עמדה מולו בחופה. צעירה, מלאת תקווה, מאמינה בלב שלם שביחד הם יבנו חיים של אהבה, ביטחון ומשפחה. הם היו צעירים, מאוהבים, עם חלומות תמימים על עתיד משותף. במשך השנים הם בנו בית, הביאו לעולם שלושה ילדים אהובים, וצברו יחד אין ספור זיכרונות – טובים, קשים, מרגשים, רגילים.

אבל השנים עשו את שלהן. השגרה, המרחק, חוסר ההבנה, אולי גם השתיקה שנוצרה ביניהם – כל אלה כרסמו לאט לאט בקשר. והיא, אמא, בת זוג, עמוד תווך שקט, ידעה בתוכה שיום אחד היא תצטרך לבחור: להמשיך לחיות בלי שמחת חיים – או למצוא את הכוח ולהיפרד.

ההחלטה לא היתה קלה. אף אחת לא בוחרת בפירוק משפחה בקלות. היא עשתה את זה עם לב קרוע, מתוך אהבה לילדים ומתוך אחריות לעצמה. היא חשבה לתומה שכשייפרדו, לפחות יישאר שם כבוד. לפחות יהיה אפשר לשים את הילדים במרכז.

אבל המציאות טפחה על פניה.

מאז הפרידה, הוא – מי שהיה בן זוגה במשך חמש עשרה שנה – החליט להילחם בה. לא מלחמה של צדק, אלא של אגו. סירב לשלם מזונות. התחמק מתשלומים בסיסיים. כל התכתבות הפכה לקרב. כל הסכמה על טיפולים רגשיים לילדים הפכה לעימות. כל ניסיון שלה לשמור על השגרה והבריאות הנפשית של הילדים נתקל בהתנגדות עיקשת.

וכואב יותר מכל – היא רואה את הילדים נקרעים. היא שומעת את הבן האמצעי אומר, "אמא, למה אבא לא מוכן שאני אלך לדבר עם מישהו?" והיא בולעת את הדמעות. היא לא אומרת מילה רעה עליו. היא רק עוטפת, מחבקת, מנסה להיות גם אמא וגם אבא. עובדת בשלוש עבודות, לא מוותרת על חיוך בבוקר או על סיפור לפני השינה.

יש לה רגעים שהיא נשברת. רגעים שהיא רוצה לצעוק, "למה?" רגעים של בדידות ושל חוסר צדק צורב. אבל יש לה גם רגעים של אומץ. כי כל בוקר כשהיא רואה את הילדים שלה – היא יודעת שהם הסיבה.

והיא לא לבד. יש עוד נשים כמוה. גיבורות שקטות, נלחמות בכל יום מחדש על שפיות, על פרנסה, על תקווה.

אז אם את קוראת את זה – תדעי שאת לא לבד. ואם אתה, הגרוש, שותף לשבר הזה – תזכור שהילדים שלכם רואים הכל. והם לא שוכחים מי באמת היה שם בשבילם.